אוטם שריר הלב הוא גורם שכיח לדום לב מחוץ לכותלי בית החולים. עם זאת, טרם התבררה היעילות של צנתור כלילי מוקדם ושל רה-וסקולריזציה לטיפול בחולים שעברו החייאה ושלא נמצאה אצלם עדות אלקטרוקרדיוגרפית להעלאת מקטע ST.
עוד בעניין דומה
בניסוי רב מרכזי שתוצאותיו פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine, נכללו 554 מטופלים עם דום לב שעברו החייאה מוצלחת מחוץ לבית החולים על רקע כלילי אפשרי, ללא עדות אלקטרוקרדיוגרפית לעליית מקטע ST לאחר ההחייאה. המטופלים הוקצו באופן אקראי לצנתור כלילי מיידי או להערכה ראשונית של טיפול נמרץ, עם צנתור מושהה או סלקטיבי.
נקודת הסיום העיקרית היתה תמותה מכל סיבה תוך 30 יום. נקודות סיום משניות כללו תוצא מורכב של תמותה מכל סיבה או חסר נוירולוגי חמור תוך 30 יום.
530 מטופלים (95.7%) נכללו בניתוח הראשוני. 143 מתוך 265 חולים (54.0%) בקבוצת הצנתור המיידי מתו לאחר 30 יום, לעומת 122 מטופלים מתוך 265 (46.0%) בקבוצת הצנתור המושהה (יחס סיכונים: 1.28; רווח בר-סמך 95%: 1.00 - 1.63; P = 0.06).
התוצא המורכב של תמותה או חסר נוירולוגי חמור היה קיים בשכיחות גבוהה יותר בקבוצת הצנתור המיידי (164 מתוך 255 [64.3%]) בהשוואה לקבוצת הצנתור המושהה (138 מתוך 248 [55.6%]), עם סיכון יחסי של 1.16 (1.00 - 1.34). ערכי השיא של שחרור טרופונין, ושיעורי ההיארעות של דימום בינוני או חמור, שבץ וטיפול כלייתי חליפי היו דומים בשתי הקבוצות.
לסיכום, אסטרטגיה של צנתור מיידי לטיפול בחולים שעברו החייאה מוצלחת מחוץ לבית החולים ללא עדות לעליית מקטע ST לא היתה יעילה יותר מאסטרטגיה של צנתור מושהה או סלקטיבי, ביחס לסיכון לתמותה מכל הסיבות ל-30 יום.
מקור:
Desch, S et al. New England Journal of Medicine . 2021 August. DOI: 10.1056/NEJMoa2105675